<h1>צרור החיים הדרך החמישי סימן א'</h1>
<h2>דף פא.</h2>
ומוסיפין בתענית זה מחול על הקדש. ויש אסמכתא לזה מדכתיב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש. כלומר (לצום ולהתענות מהתשיעי) [תצום ותתענה ותתחיל מערב תשיעי].
<h2>דף פא:</h2>
כתיב (ויקרא כ"ג), ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש. אמרו חז"ל (ברכות ח', ב') וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין. אלא כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי. כלומר כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה. זהו פשט הכתוב, ועניתם את נפשותיכם על ידי תשעה לחדש שזהו דרך האכילה, כי דרך האדם כשאוכל מאד כי ליום המחרת יותר מעונה מכשאינו אוכל. אבל אין לדקדק מכאן כי התענית גם בתשיעי ועשירי שהוא יותר [חשוב], דאדרבה גריעות הוא. אלא יש לאדם לעשות סעודה גדולה בערב יום הכיפורים. וכן מנהג ישראל. וכן אמרו חז"ל במסכת חולין בפרק אותו ואת בנו (פ"ג, א') כי ערב יום הכפורים היו עושים סעודות גדולות בארץ הגליל. [ואפי' החכמים] הרגילין להתענות כל השנה בערב יום הכפורים היו עושין סעודה גדולה, כמר בריה דרבינא דהוה יתיב בתענית כוליה שתא לבד ממעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי, כמו שכתבנו בראש השנה.
<h2>דף פז:</h2>
ומנהג ישראל שטובלין עצמן לכבוד היום, ואין מברכין על אותה טבילה דאין מברכין על המנהג, כדאמרינן גבי ערבה (סוכה מ"ד, ב') חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא. וקודם שיאכל אדם לערב מתפלל תפלת המנחה ומתודה, שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה. ואע"פ שהתודה קודם שיאכל, יתודה ערבית ושחרית ומוסף ומנחה ונעילה. והוידוי הוא אחר התפלה כמו שהוא מסודר כבר ביד [כל] ישראל. וסעודה זו אע"פ שאכל סעודה המפסיק בה, כל זמן שהוא סמוך לחשיכה יכול לאכול ולשתות כל זמן שלא אמר זמן [שהוא] שהחיינו וקיימנו. וכן מצינו במדרש איכה רבתי רבי יהודה [נ"א ר' יונה] בן בתירה אזל לנציבין בערב צומא רבא. אתא ריש כנשתא לזמוניה. א"ל כבר אכלית ופסקית. א"ל עייל, דלא לימרו ההוא ר' יהודה לא אשגח ביה. אזל עמיה ואכל מכל עיגול חד פת ומכל תבשיל חד פיסא ומכל חבית חד כסא. ואם היה בו שום אסור מאחר שהפסיק, לא היה חושש לשום כבוד.
וסמוך לחשיכה כל הדברים האסורים ביום המחרת אסור מכאן ואילך, והולכין לבית הכנסת. ומנהג בכל המקומות לומר כל נדרי. ותיקן רת"ם ז"ל שיאמרו, מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא אלינו. והוא כמו, הרוצה שיהיו נדריו בטלין יעמוד (בה) בר"ה, כמו שאמרו במסכת נדרים (כ"ג, ב'). וביטול זה אינו מועיל אלא לנדרים שבינו לבין עצמו, כמדיר עצמו מאכילה ושתייה. אבל נדרים שבינו לחבירו אינו (מפסיק) [מספיק] שום דבר. והאומרים, מיום כפורים שעבר עד יום הכפורים הזה, אינו מעלה שום דבר, כי לנדרים שכבר (עברו) [עבד] לא יספיק דבר. אע"פ שיש מקום עיון, כי הקדמונים ז"ל לא [לחנם] תקנוהו באותו נוסח קודם שבא רת"ם, והענין הוא כי במסכת נזיר (כ"ג, א') נמצא כן לנזיר שעבר על נזירותו.
